פעם הייתה לי חברה קוראת בקפה. הייתי נוסעת אליה, היינו עושות קפה, וגם צחוקים, ובאוירה חצי מסתורית היא הייתה קוראת לי. הרפתקנית ושובבה כפי שהנני,

לפעמים אנחנו מתישים את עצמנו מרוב מאמץ לתקן ולשפר- את עצמנו, ואת חיינו. והרבה פעמים זה מפסיק לעבוד. כי באמת- כדי שיכול שינוי, צריך להניח,

כולנו הולכים השנה על חבל דק…יומיים שלושה נראה לך שאתה על הגל והכל בסדר, ואופס…שוב רעידת אדמה. רגשית? עייפות פיסית? דכדוך? חרדה כלכלית? מה עושים?

יבוא יום…אוטוטו…בו אנשים ידהמו – איך ולמה אנשים חיו פעם בלי התוכנה הראשית. בלי חבור אישי לשפת היקום? מה הטעם לחיות ככה? זה לא רק מבלבל

גדולי הממציאים לאורך ההיסטוריה, מוסיקאים גאונים, ממציאים ופורצי דרך במדע יזמי הייטק ומנהיגים דגולים – היו והינם מחוברים לידע ולאהבה מפלנטות אחרות. למה שאת לא

העולם זועק לשינוי. אולי אתם חושבים שאני מתכוונת לזעקת השיכחה והסבל. כמו שבני ישראל זעקו לאלוהים תחת עולו של פרעה במצריים. הצילו!אבל אני מתכוונת לזעקות

יש אנשים שהחלומות שלהם תופסים מקום מרכזי בחייהם. הם משקים אותם, כמו עציץ אהוב, כל יום. ואז, כל חלום כשמגיע לפירקו… הוא רומז לך, שעכשיו

 כן, אין כאן מקום להקטנה עצמית. הבחירות שלך: איך תחיה, מה תעניקי, כמה קשב יהיה לך לרחשי הבריאה, וכמה אומץ לבטא את האינדיוידואליות שלך. זה

יצאנו לסדנת לחצות את גבולויך בבולגריה. הרעיון היה לשלב חופשת סקי עם עבודה על מעצורים, פחד, גבולות עצמיים ולמידה איך ללכת מעבר להם אל החירות

את חווית התרמילאות, האדם שביתו על גבו, חוויתי לראשונה בחוג נוער הר הנגב. הייתי אז בגיל הנעורים, ונפעמתי מהחירות שמלווה את המסעות בהן כל שאתה