תרמילאים בכל גיל

את חווית התרמילאות, האדם שביתו על גבו, חוויתי לראשונה בחוג נוער הר הנגב.
הייתי אז בגיל הנעורים, ונפעמתי מהחירות שמלווה את המסעות בהן כל שאתה זקוק לו כבר נמצא אתך. האוכל והמים, שק השינה והחברים.

משום מה, דווקא מסעות תרמילאים, יותר מכל המסעות, משאירים בך חותם של חווייה בלתי נשכחת.
מאז חוג הנוער כבר עברו כשלושים שנה. היינו אז נערים ונערות שיכורים מיופי המדבר, השקט, מדורת הלילה, הבישולים המשותפים, הגיטרה והשירים וחווית המסע המתגלגל.
כבר אז שמתי לב, שתמיד, רק כשמסע מסתיים, פתאם מכה בך, השקט והעומק שאספת פנימה בדרך.

אז, כשהיינו נערים ונערות, מדי פעם היינו נתקלים במבוגרים עם תרמיל כבד כמו שלנו על הגב ותמהתי איך עוד יש להם כוח נפשי ופיסי (בגילם המופלג) למסע שכזה.
הם היו בני עשרים פלוס, גג שלושים….מבוגרים מאוד בעייני הנערה שבי.

מנהרת הזמן: לפני שנולדו ילדיי הסתפקתי לטייל בעולם הרבה, במזרח ובמערב. בהודו למשל הייתי שמונה פעמים. תרמילאית בתנועה.
אין סוף ישראלים אחרי צבא מכירים את החוויה העצמתית הזו, את הקירבה שנוצרת לך עם אנשים ונופים דווקא כשאתה מהלך פשוט, קרוב לשטח, באוטובוס מקומי, בריקשה, ברכבת וברגל,
ישן לא במלונות ממוזגנים, אלא בגסטהאוסים ולפעמים בבתים של אנשים בכפרים. אין סוף ישראלים מאמינים, כפי שאני האמנתי,
שהקסם והעצמה של הפשטות והענווה שנלמדת מתרמילאות במדינות העולם השלישי נגמרת, איך שנולדו לך ילדים. זהו. המגירה סגורה.
מעכשיו אם יהיו בכלל טיולים, זה יהיה טיולי כוכב באתרי תיירות בטוחים ומאורגנים. מעט הרפתקה והרבה רעש במכונית המשפחתית.

תרמילאים בכל גיל! מי היה מאמין? 
היום, בגיל ארבעים פלוס, עדיין מאוהבת בתרמילאות, ומגלה גם סוגים חדשים של תרמילאות, אחרי עשרות מסעות בעולם, ומעל עשרים מסעות בעולם עם שני בניי התאומים עוד לפני שמלאו להם שבע שנים.
ילדיי התחילו את מסעותייהם בעולם בגיל שנה. הם נראו מתרגשים ונפעמים מהרגע הראשון.
אני גיליתי שדרך החוייה של הקטנים המסע מתמלא הומור, חדוות הגילוי, שאלות חדשות ותשובות חדשות, משחקיות ואין סוף חיוכים של חיבה ותמיכה מאנשים שפוגשים אותנו בדרך.
בזמן ההליכות ילדיי הפעוטים ישבו נישאים כמלכי העולם על המנשאים. מתרגשים, מגלים עולמות ולפעמים ישנים. הם זרמו מההתחלה עם שפע החויות שיש לעולם להציע.
מעולם לא התלוננו על קשיי הדרך, לא סירבו לקום לטיסות באמצע הלילה, לא חשבו שבהכרח עדיף מלונות יוקרה על פני שק שינה, או מונית פרטית על פני רכבת. פעם ככה ופעם ככה, הכל מעניין.

הודו? רק עם תרמיל על הגב.
לפני עשרים וחמש שנים במסע הראשון שלי להודו הגעתי לבית ספר קטן לבודהיזם טיבטי בדהרמסלה. לא היה אז בדיוק קורס וביקשתי להישאר במקום גם בלי קורס.
לעשות מדיטציה ידעתי, ומצאתי שהגיע הזמן לעצור במקום הזה המיוחד שמשרה מיד שלווה והרהור עמוק.
מלבדי היו במקום לאמה טיבטי זקן (לאמה זה תואר כבוד  ומעמד לרמה רוחנית גבוהה במיוחד) ונזירה גרמניה שגזרה על עצמה שתיקה. הנוכחות של שניהם, ללא מלים, יצרה עליי רושם עמוק.
קמתי מוקדם עוד לפני השחר, ישבתי בשתיקה בחדר המדיטציה מול פסל הבודהה, הלכתי ביער סביב ומשהו השתנה בי.
יום אחד בעודי יושבת בשקט בחדר המדיטציה הגיע תור של תיירים דוברי עברית. זה הרגיש כמו כניסה רעשנית של פרסומת באמצע סרט יפיפיה, רומנטי ורוחני.
המדריך הסביר משהו על הסמלים מסביב. הם סיימו והמשיכו הלאה, בדיוק כמו שבאו. קשה לי להאמין שמי מבין התיירים שחפלו ביעף עבר חויה בלתי נשכחת…חויה עומק…ולו תחושה ישירה של המקום המיוחד הזה, המקום ויושביו.
אז התחוור לי שבהודו במיוחד, אין אתרים. כל מקום יכול להיות המקום עבורך. אם ניגשת אליו נכון, ונתת לו לגשת אלייך.
אם הרגשת, אם הרהרת, אם הקשבת. אין לך לאן לרוץ. המקרה הזה חזר על עצמו בוריאציות שונות במקומות שונים בהודו. אנשים שעוברים חוויה מסעירה ולעומתם אחרים שרצים בתור, מקשיבים להסברים ומפספסים.
הודו מחדדת את ההבדל בין ידע אינפורמטיבי שמשאיר אותך מנותק, לבין עושר של טעמים ריחות ומראות מפעימים מצחיקים מפתיעים שמוגשים לך על מצע של חוויה בלתי אמצעית.

התרמיל שלך כבד מדי
לפני כעשור טיילתי מספר חודשים בניו זילנד. ניו זילנד זה טבע מעל הכל. ואם כבר טבע, אז צא לאחד מתשעת הטראקים המפורסמים של ניו זילנד. יצאתי.
לטראקים של ניו יזלנד מגיעים חובבי טבע מכל העולם. לפי חוקי המקום בכל יום מותר לחבורה מאוד מצומצמת לצאת לדרך. יש הקפדה על כמות המטיילים בשמורות ועל אופן הטיול.
למשל כל המטיילים לוקחים איתם את האשפה שלהם איתם כדי לא ללכלך את הטבע בשום צורה. לא תמצאו פחים בדרך.
הלינה בבקתות על דרגשים ומזרנים המוזמנים מראש. והטבע…אין מלים. במסע בניו זילנד שמתי לב שיש דרך לזהות תרמילאים ישראלים מרחוק. איך? התשובה מאוד ויזואלית. התרמיל שלהם גדול וכבד פי כמה וכמה משל שאר התרמילאים. התרמיל שלי באחד הטראקים היה כל כך יותר כבר משל כל השאר, שאנגלי חביב התנדב לסחוב אותו עבורי במשך ארבעה ימים של עליות וירידות ואני נשאתי את שלו. ללא ספק– צדיק.
את חכמת הדרכים לומדים מטיילים אחרים. הם ״מגדלים״ אותך בדרכים. לאט לאט הבנתי.
נזכרתי שכבר לפני שנים פגשתי בהודו מספר טיילים שטיילו חודשים רבים עם תרמילון קליל בעוד אני בקושי מצליחה להרים את התרמיל שלי.
ראיתי, אבל לקח עוד זמן עד שהסכמתי בעצמי לנוע קל.

מנהרת הזמן 
לפני מספר חודשים יצאתי עם ילדיי למסע בהודו. מאז סיפור התרמיל הכבד בניו זילנד תרגלתי מסעות רבים עם הציוד הנכון. לא מעט מדי  ולא יותר מדי.
למדתי להעריך וליהנות מהקליליות שבתנועה וממיעוט החפצים. להודו יצאנו: אני עם תרמיל של 30 ליטר, שנראה יותר כמו תרמיל יום ועולה אתי למטוס.
ילדיי יצאו למסע עם תיק בית ספר. תשעה עשר יום, בדלהי ברישיקש וטראק במרומי ההימאליה. לא חסר לנו דבר. ואם חסר? אז רכשנו בכלום כסף בשוק המקומי.
אם התרמיל שלך כבד מדי הוא הופך למעמסה. זו לא מטרתו של תרמיל…

העצה הראשונה שלי לתרמילאים זה לצאת עם תרמיל קטן. תרמיל שק של 30 ליטר.
זה מזכיר לי…
כבר בנעוריי, בחוג הנוער הר הנגב לימדו אותי את ״חוק התרמיל המלא״. שאומר: לא משנה מה גודל התרמיל שלך, הוא יהיה מלא. מסקנה: קנה תרמיל קטן.
למדת לטייל עם תרמילון? הרווחת פעמיים. מרגע לרגע יורדים מחירי הטיסות בעולם ונפתחות עוד ועוד הצעות לטיסות לאו–קוסט. זול אמרנו? בתנאי שלא תשלם על מזוודות.

כמה ואיזה ציוד לקחת אתך? זה נשמע כמו דיון טכני בלבד, אבל האמת היא, שכמות החפצים שלך, משפיעה גם על הקלילות הפנימית שלך, על הנכונות לצאת מאזורי הנוחות, על היכולת לאסוף חוויות ולא חפצים.
ואלה כבר, נושאים משמעותיים שגורמים לך לשנות את מערכת היחסים שלך עם החיים. טיול הוא לא מסע רכישות בחומר.
הדבר היחיד שתוכל לתפוס זה את הרגע הזה עם מלוא הקסם שלו. במיוחד בהודו, שאין בה כאמור ״אתרים״…כל רגע יכול להפתיע אותך במפגש משמעותי עם מקום עם אדם עם אוירה מיוחדת.
תישאר פתוח. הכל מגיע אליך. האנשים המיוחדים שכמו יצאו מהאגדות, הפרות, הקופים, האלים, המוסיקה, הטעמים והריחות. תישאר פתוח, אין במה להיאחז, תזרום.

חדשנות! תרמילאים בכל גיל:
אם צמצמנו את כובד התרמיל על הגב והפכנו אותו לארבעה קלוגרם לילד ועשרה קלוגרם למבוגר, נפתרנו מההתנגדות הראשונה ל: תרמילאות זה לבני עשרים.
זה אומר שמגיל חמש עד ששים וחמש  אפשר להיות תרמילאי, מבחינת המשקלים על הגב.
אם אמרנו פתיחות, זרימה, הנאה מהרגע, מפגשים עם אנשים, מקומות, בעלי חיים, טעמים וריחות. יתכן שדווקא הצעירים שבחבורה והמבוגרים יותר יצליחו.
להיות ברגע הזה: ליד נהר הגנגס למשל, ילדיי מיד התישבו על הגדה והחלו לבנות בחול, לעשות היכרות אישית עם הנהר.
את הקופים שהקיפו את הגסטהאוס הם צילמו בהתלהבות, את העגלים והפרות ברחוב ליטפו, ונסיעה בריקשה היא עבורם יותר שווה ממכוניות בלונפארק.
הם הכי בעולם יודעים ליהנות מהרגע! רחצה בדלי במקום במקלחת לא הייתה עבורם ירידה בתנאים אלא ״צחוקים״. בטקס לשיבה ולאלה גנגה הנחנו ביחד פרחים על הנהר ונשאנו תפילה.
לילדים היה קל יותר מלמבוגרים לא להטיל ספק בקסמו של הטקס. אם אתה ילד, לא נבהלת מהאפשרות שבזה הרגע הפכת לעובד אלילים (רחמנא ליזלן). אתה תצליח להשתתף בחגיגה הסוחפת. האורות של הנרות הצפים על הנהר, התופים הולמים והשירה של הזמרת וילדי הכהונה המקומיים בגלימות מכניסה את כולנו למימד בו האלים חיים אל מול עינינו.
אז תרשו לי עצה נוספת: קחו אתכם תרמילאי צעיר ואפילו צעיר מאוד כדי שילמד אתכם להיות ברגע הזה דרך החוויה ולא דרך הראש.

תרמילאים לא רק זורמים, הם יוצרים מציאות:
לפני שנים באחד ממסעותיי בהודו פגשתי את פסקל מבלגיה. פסקל חיה בהודו כבר חמש שנים ברציפות כשנפגשנו.
הרבה חכמת דרכים וחכמת הרים היא כבר אספה. פסקל יותר מכל התרמילאים המנוסים שפגשתי ידעה להיכנס לחדר פשוט ואפילו עלוב, ותוך מספר דקות להפוך אותו לארמון מלא קסם.
מה שיתן לך חדר פשוט עם קצת טאצ׳, נר במקום הנכון, מעט כתורת, וסידור נכון של החפצים שלך, לא יתן לך חדר מהודר במלון. תרמילאי משתתף יותר במציאות.
לא רק כחווה פתוח, אלא גם כיוצר. זה שיעור נהדר עבורנו בני המערב. כי חלק מהחומריות המבורכת שאנחנו חיים בתוכה גם מקבעת אותנו, כחווים וכיוצרים.
כשאתה נכנס לחדר, מה אתה רואה? תרמילאי מסתכל על הפוטנציאל להיות מלך במקום הזה. לפעמים על הנוף מהמרפסת, וכמובן, הוא חש מיד באוירה.  

יש לך המון:    
אם תטייל זמן מה עם תרמיל על גבך לא יחסר לך דבר. מובטח.
וכשתחזור אל ביתך תחווה את מה שיש לך באור חדש. מובטח. תחווה שיש לך המון. וושרוב הדברים שיש לך הן מותרות ולא באמת הכרח.
אם יעבור זמן ותמצא את עצמך שוכח כמה אתה עשיר, ותבקש שוב לרכוש עוד ועוד, שים שוב תרמיל על גבך וצא לדרך. צא לסופ״ש או לשבוע או לחודש, ואפילו לשנה.
העיקר שתצא.

המתנות הגדולות ביותר:
המתנות הגדולות ביותר אותן אפשר להעניק ליקירנו: אהובים, הורים, ילדים, חברי נפש: זה חויות משותפות. אם תכינו תרמיל למסע עם הילד שלכם, תיכנסו מיד לחוויה עצמתית של שותפים למסע.
מסע החיים. התרמיל הצנוע משאיר מקום לחויות שתאספו ביחד בדרך. 
אז מה קשה כאן? להסכים להכיל יותר מהבלתי נודע.
תתארו לעצמכם שבמקום להיכנס בבוקר לרכב שלכם, המוכר, בריח שלו, בכסא שמוכר לכם, ובמסלול הידוע מראש, הייתם שמים תרמילון על הגב ויוצאים חשופים לדרך, ומתגלגלים איכשהו לעבודה.
אולי זה לא כל כך מתאים לכם. אתם אמורים להגיע בזמן לעבודה והיום, אין לכם זמן, להתגלגל בין חויות. אתם עסוקים, עניניים, מפוקסים על מחויבויות היום.
אז לפחות בטיול שלכם, תרשו לעצמכם לפעול קצת אחרת. תרמילון ו…חוויה חדשה, התמודדות מרגע לרגע, ותידהמו מכמה אנרגיה וחברות זה מחזיר לכם.
ככה יוצרים חוויה בלתי נשכחת.

מגבת:
ככל שטיילתי יותר עם תרמיל על הגב, הלכה וקטנה המגבת שלי. כשתתחיל לבנות את התרמיל הקטן והנוח שלך, ותצבור ניסיון תרמילאי, יתכן שחפצים שונים יקבלו משקל חדש בחייך ובתרמיל שלך.
כשיצאתי להודו לראשונה לפני עשרים וחמש שנים הייתה לי מגבת בגודל ממוצע. זה היה מיותר לגמרי.
המגבת לא פעם מתקשה להתיבש (ומסריחה בגלל זה), תופסת מקום גדול בתרמיל  וחיידקים.
עברו שנים של ניסיון: עם ילדיי למסע תרמילאים בהודו, לקחתי מגבת טיילים וחתכתי אותה לשלוש.
זה היה אקט מוחשי ומשעשע עבור כולנו. בשביל ניגוב קליל של חמש שניות אחרי מקלחת של דקה, זה הספיק לגמרי. לאף אחד מאיתנו לא היה חסר לנו דבר.
אפילו לא שני שליש מגבת…
האם זה סיפור על מגבת? לא רק. על מה כן? על חשיבה רעננה. ״מחוץ לקופסא״: מה אני בעצם צריכה? וכמה מזה? על חשיבה עצמית, על הומור ביחס לחפצים שאנחנו סוחבים אתנו,
ועל שיתוף פעולה בין חברים למסע.
בארגז הכלים שלכם ושל הדור הבא כבסיס להבטחת הצלחה ואושר, חשיבה מחוץ לקופסא זה אחד מהכלים החשובים ביותר.
כתרמילאים תתרגלו אותה כל הזמן.

והנה עוד כשורים לחיים שתתרגלו בדרך: תושיה, יצירתיות, תקשורת עם אנשים, גמישות פנימית וחצונית והיכולת להתחבר לרגע הזה. אם אין לך מדריך טיולים בתרמיל (שבהודו ממילא יעבוד רק חלקית) וחיבור מיידי לאינטרנט, תצטרך לשאול את המקומיים וטיילים אחרים עצות לדרך. תצטרך לתקשר עם אנשים! עבור רבים מאתנו זו יציאה חזקה מהסייפטי זון. אנחנו חיים בעידן בו אנשים יושבים באותו מרחב עבודה ומתקשרים באסמסים.
אם חסר לך סוודר, תצטרך לעשות סיבוב ברחוב ולרכוש לך משהו בכמה רופי. תתחדש! עכשיו יש לך חוויה וסוודר מקומי. ואם אתה לא רוצה לצאת פראייר כל הזמן, אתה חייב גם ללמוד להתמקח. ולקחת את זה ברוח טובה, כמו אחד מכללי המשחק של המקום. זה לא קרב. זה משחק מקומי. 

במסעות שלכם אני מאחלת לכם להגיע אל המקום ולתת לו להגיע אליכם. לעולם לא תפסיקו להתפעם ולהודות על הרווח של חוויה כזו. בו ברגע אתה חיי כל כך!
וכן…מנסיוני לכזו חוויה יש קשר ישיר לנכונות לצאת מהרגיל לך, מהמוכר, מאזורי הנוחות. יש לזה קשר ישיר לפתיחות, לאי שפוטיות, לקלילות. לקלילות פנימית וגם לקלילות התרמיל.
אני צופה שבעשור שניים הקרובים נראה פריצת דרך משמעותית בכמות התרמילאים בכל גיל.
יש לזה כל מני סיבות: זה מהלך טבעי שבא עם תופעת הלואו–קוסט, העולם ככפר,
הקהל המבוגר העצום שחיי חיים מלאים לאחר גיל הפרישה מהעבודה ומחפש עוד חוויות,
והקהל הצעיר–ילדים ונוער שבגיל כל כך צעיר מבין עולם ושש לחוות עוד ועוד.

הילדים והנוער של ימינו, אני בספק עד כמה יורודיסני ודיסניוורלד הם חוויה בלתי נשכחת עבורם.
ואפילו פארקי המים המרהיבים שצצו בכל העולם נטמעים בחוויה הכל כך טכנולוגית והרב מימדית שהם חיים יום יום דרך המסכים והמדיה המודרנית. הרי הם אלופים בחוויה וירטואלית.
אני שומעת את ילדיי שעשו בגיל שש וחצי מסע תרמילאים להודו מספרים שוב ושוב איך עלו למרומי ההימאליה בטראק, על הקשיים, החוויות והתרגשויות, על הקופים והפרות והריקשה.
על אף פארק שעשועים הם לא דברו ככה.
אין לי גם שום ספק, כל מבוגר שיעז להזיז קצת את הגבינה מיוזמתו, לצאת מאוטובוס התיירים ומכונית השכורה ולהסתפק בתרמיל, יחווה פרץ חדש של חיים.

המסע אל מקורות ההשראה! האיזון בין חשוף למוגן.
לא כל אחד בנוי להיות תרמילאי. צריך אופי של מי שלא רק שורד אלא גם נהנה מזריקה ישירה למעמקי האוקינוס או לפארק של החיים.
אז לוותר? …מצד שני כל כך חבל לפספס את החוויה החירות וההתפתחות שזה יעניק לך.
האם אפשר לעשות קיצור דרך למי שאין לו חודשים רבים (של אחרי הצבא) ללמוד בדרכים את חכמת התרמילאים? לעזור ולגונן קצת במקומות שצריך, ועדיין להשאיר מספיק מקום לחוויה אישית, לזרימה?
מחשבות בכיוון הזה הולידו את הרעיון לאפשר לתרמילאים בכל גיל להצטרף אלינו למסע תרמילאים משותף להודו.  

ההרשמה בעיצומה וזה קורה כשלוחצים: כאן.
ואם לא הספקתי לחזור אלייך, תמיד אפשר לסמס לי ל: 058-4999490 ואני חוזרת אליך.                     

השראה והתפתחות בשפע של דרכים: תמי יערי אור.