היי תמי,
במפגש האחרון שלנו בדו, הגעתי כרוח הסערה, עם הרבה סיפורים וראש מורכן לנזיפה.
את יישרת אותי, ללא כחל וסייג, הסברת לי בדיוק את דרך הישר.
לא יפייפת, לא ריחמת, אלא "ברחל ביתך הקטנה", הסברת לי שבדרך לאמת, אין קיצורי דרך.
שלחת אותי עם הוראה לחשוב לעומק בדיוק על מה שדברנו.
תמי, לא רק אני חשבתי לעומק, הגוף שלי , כל תא ותא, השתתף איתי בחגיגה.
זה כאב ברמה הפיזית, הראש לא נתן מנוח, עלו בי אינסוף תובנות , מחשבות, תחושות ורגשות.
הסתכלתי לתוך עצמי ממש לעומק.
הבנתי את גודל האחריות,
הבנתי את גודל ההזדמנות שעומדת בפני.
משך כל התהליך שעברתי בתוכי,
הרגשתי שאת וכל הטוב שבא איתך, משנס מותניים כדי שלא אחליק בשנית.
במפגש האחרון, משהו בראש ממש דפק, ואמר "גב' עד שלא תתאפסי, אין לך זכות במסע אל הגילוי העצמי. פה נדרשת אמת טהורה, תחליטי אם את בחוץ או בפנים, אמיתי".
הגוף נאטם לכל התחושות והדיוק שלמדתי ופיתחתי השנה, כאילו מחזק ואומר "תחליטי, ההחלטה שלך על כל המשתמע מכך".
ממש כשנכנסה השנה החדשה, נכנסה בי השלווה עם ההחלטה, שאין קיצורי דרך , אלא רק דרך האמת אפילו אם היא עוד ארוכה ורבה , את המסע אני עושה באמת בהנאה צרופה.
הגוף מיד שידר ניחוחות, השמחה חזרה לשכון בלב, הראש נפתח לתחושות הטובות וחזרתי ללמוד לדייק (יש עוד מה ללמוד).
סיימתי את מה שצריך היה לסיים, והתכווננתי על מה שצריך להתכוונן, להתפקס ולהתרכז. עד שלא בודקים לעומק דבר אמיתי אחד אין להתחיל בשני. אסור שאנרגיה תברח לצדדים.
אני מתרגשת מעומק הלב בזמן כתיבת הדברים
תודה לך תמי
מיכל (ראש השנה 2010)
