יומיים לאחר פגישה, והדברים שנאמרו לי עדיין לא מפסיקים להדהד בי בשוכבי ובקומי.
שוב ושוב אני רואה עצמי ככיפה אדומה מהלכת לה ביער בדרך לסבתא החולה
ובמפגש עם הזאב לא מפעילה שיקול דעת, לא משתמשת בכלים שקיבלתי לבחון, לבדוק להרגיש מה עומד מאחורי הדברים ומה המוטיבציה האמיתית להתעניינות. ובכך אותה ילדה תמימה נופלת בפח של ערמומיותו של הזאב ובעצם הופכת למשתפת פעולה עיקרית ושולחת את הזאב לטרוף את הסבתא- כשהיא- כיפה אדומה היא הבאה בתור.
זה כבר יומיים שהגוף מעכל ונפתח, לראות את הדפוס הזה אצלי שחוזר על עצמו ותמיד זה נגמר במשפט: אבל באמת שלא ידעתי ולא התכוונתי, כשכל הזמן היה לי נוח לסלק כזבובים כל מיני תמרורי אזהרה וחשבתי רק מחשבות שהיה לי נוח לחשוב אותן.
עכשיו הכול ברור ,סדרת תסריטים מהעבר רצים לי בראש, רצון לעזור שלא בא באמת ממקום של נתינה ולכן פספס את המטרה ואפילו הזיק. עכשיו אחרי שנתיים של למידה ורכישת כלים אין לי כל תירוץ מוצדק. אני מבינה שהדפוס הזה של הצורך להרשים- אין לו כל מקום אצלי אם אני חותרת להתפתחות. הבנתי שרוחניות זה לא שואו אלא דרך חיים עם כוונה טהורה ואמיתית.
