הבלוג של תמי יערי

בימים אותם אנו חיים כיום, מאוד מקובל להדגיש את האינדיבידואליות שלנו, את ה"אני הנפרד", העצמאי מכל, עצמאי מהוריו, מהמקום בו הוא נולד, מהחברה בה הוא נולד, עצמאי לבנות את תפיסת עולמו, ואורך חייו בדרכו שלו, על פי רצונו הפרטי שלו..

כאילו, זה תפוח שלא בהכרח נולד על עץ תפוחים, ולא בהכרח יוליד תפוחים. יכול הוא למשל, במסגרת העצמאות האישית להחליט שהוא דווקא המשך של שיח עגבניות ויעשה הכל כדי שיוליד בבוא היום עגבניות דווקא.

הנה למשל, ראיתי ישראלים יהודים, שנולדו ממש כאן וגדלו כמו כולנו על "התקווה" והחומוס, ועכשיו הם חיים בהודו ולבושים בבגדי נזירים טיבטים וגם דוברים טיבטית וחושבים (במידת האפשר) במונחים של בודהיזם טיבטי. הם כבר מזמן, לדבריהם, לא תפוח, ולא תפוח זהב, עכשיו הם עגבנייה!
לכן למשל, הם לא מבינים מה פתאום הם צריכים לשרת בצבא הגנה לישראל...זה הרי לא קשור אליהם.

העידן הזה שכולנו חיים בו, אם נרצה ואם לא, עיצב את כולנו כמי שמדגישים את העצמי האישי ואת יכולתו להתנתק מהכלל. כאילו שחופש משמעו - אני לא חלק ממכלול ואני לא חלק מהיסטוריה ומורשת הכלל. אני (כביכול) נולדתי בזה הרגע מהכלום, נקי מכל מחויבות למה שהיה, ופתוח להמשך כזה או אחר..."אם זה יתאים לי". כאילו, צרכנות חופשית וזהות עצמית זה אותו הדבר! כמו שבסופר אנחנו בוחרים מה שהכי מתאים לנו, ככה גם בענייני הזהות העצמית! היום אני יכולה לקנות לחם חי אורגאני ומחר...מחר פתאום בא לי על פיתה.

אז זה אחד הדברים שאני אוהבת ביום הזיכרון וביום העצמאות: שאם מישהו פותח ולו לרגע את הרדיו, והלב שלו לא אטום לחלוטין, אז זהו: זה כבר מספיק כדי למוטט את אשליית האינדיבידואל שאין לא כל קשר לקולקטיב. פתאום, אם ירצה ואם לא, אם זה נוח ואם לא, מתברר מחדש שכולנו כאן באותה הסירה. כולנו כאן בזיכרון של כאב ושל תקווה ושל גאווה ושל ישראליות ושל יהדות וכל אותם הדברים שהיסטוריה משותפת ומורשת משותפת והווה משותף מביאים איתם. את הביחד. שיר אחד, סיפור אחד של אם או אב שכולים, סיפור מופת אחד על לוחם שהתעלה בחירוף נפש מעבר לצרכיו ופחדיו האישיים – ונזכרנו: שיום הזיכרון ויום העצמאות – הוא של כולנו.

לפעמים זה מרגיש כל כך כבד, להסכים להיות חלק והמשך של כל ההיסטוריה והמורשת. וביחד עם זאת, כל כך מחבר, מקרקע ונוגע עמוקות בלב ובנשמה.
ההסכמה להכיר בשורש הטבעי ולצמוח ממנו.

למעשה, כדי לצמוח, כדי להתפתח ולהגיע אל חירות – אישית או לאומית, אפשר לעשות זאת רק על בסיס השורשים הטבעיים. כלומר תוך אינטראקציה והבנה של העבר האישי והקולקטיבי, ומשם פיתוח של ההמשך. כמובן, הבנה והכרה של העבר – לא על מנת להתקבע בו, אלא על מנת לאסוף את הפוטנציאל שקיים בשורש, ועל מנת להבין את הטעויות שקרו כדי לא לחזור עליהן.

עץ בהחלט יכול לשנות כוון צמיחה, אבל, הוא לא יכול לעשות זאת על ידי גדיעה והיצמדות לשורש של עץ אחר.

כל פעם שראיתי אנשים שמנסים לחזק את עצמם או להגיע לחירות מבלי להתייחס לעברם, הם נמצאו לבסוף תלושים. כנ"ל עמים. כדי למצוא את עצמנו בעתיד חזקים וגאים במה שאנחנו, אנחנו מחויבים לקבל את השורש הייחודי שלנו כקולקטיב, להבין את מה שהיה עד כה, ומשם לבחור את ההמשך. אין לנו בסיס אחר לצמיחה, לעוצמה, לחירות ולאושר.

ביום העצמאות וביום הזיכרון כולנו מוצפים מחדש בחיבור המשותף שלנו וזה לא אנכרוניסטי ולא מיותר. זה גם לא בניגוד לחירות האישית, זה הבסיס שלה.
נראה לי שאת המסר הזה אנחנו חייבים להעביר לצעירינו.

שנהייה גאים בהיותנו ובדרכנו: ביום הזיכרון וביום העצמאות !

באהבה, תמי יערי

חג החירות בפתח !

בין כל תכנוני הבישולים, הטיולים וההסדרים המשפחתיים

רציתי להזכירכם, לא לשכוח את העיקר:

המדובר כאן בחירות! בחירות אישית ובחירות של כולנו ביחד – כעם.

החירות היא ערך כל כך מרכזי ביהדות, שסיפור יציאת מצריים הוא המיתוס המכונן שלנו,

כלומר, שהוא מבחינתנו הבסיס לכל.

יציאת מצריים: סיפור היציאה מעבדות לחירות, קיבלה בהיסטוריה שלנו משמעות יותר חזקה מכל סיפור אחר! הסיבה שאנחנו מצווים ב"והגדת לבנך" היא שטרם סיימנו את מלאכת החירות, ואין בלעדיה דבר: חיים של ממש, אמונה, מימוש עצמי, בריאות ואושר.

גם השנה, כמו בכל שנה, יקרה הדבר המדהים הזה: שנשב, רבבות רבבות אנשים, כל אחד על פי מנהג עדתו, וניזכר באופציה לצאת מעבדות לחירות.

אם היה הדבר בידי, היה כתוב באגדת פסח שאין אדם יוצא ידי חובתו לפני שהרהר/ה:

למה אני כבול/ה, כיצד יש ביכולתי להעלות את רמת החירות בחיי, ולהתחייב: לעשות את מיטבי בהמשך השנה, כדי להפוך את זה למציאות חיה!

כל שאר האגדה זה סיפור שמרמז על תהליכים שונים שלוקחים חלק בשחרור מהעבדות. את חלקי שלי לחג הזה אני תורמת בלקיחת אחריות אישית לחירות שלי.

הניסיון לימד אותי, שבאופן מרגש, כל אדם שלוקח אחריות ממקום נכון ואמיתי על חירותו, יוצר גם את ההזמנה לכל מי שסביבו לנוע אל עבר החירות. אז אל תהססו...

הנכונות המתמדת להתבונן נכוחה על חיינו ולבחור באומץ בחירות, לא כאידיאל בלבד, אלא הלכה למעשה בחיי היומיום, היא הבחירה בחיים !

מצורף קישור למדיטציה לחג:

http://www.tami-yaari.com/he/מדיטציות/77-פסח-אפריל.html

חג שמח! תיהנו מלעשות סדר..

באהבה

תמי

בבוא הרגע, נוצרת בנו הבשלות לפגוש את עצמנו, להתמודד עם עצמנו, ולעשות שינוי.

הרגע הזה, יכול להבשיל שנים רבות,

אפילו דורות רבים,

ההבדל, שבין לדעת באיזושהי רמה: מודעת יותר או פחות, שיש לנו איזו בעיה או קושי, לבין לאזור את הכוח והמוטיבציה – לעשות מעשה, להתמודד עם זה, להתחיל תהליך של שינוי...ההבדל הזה...הוא עצום.

לא פעם אני פוגשת אנשים ש"בגדול" הם יודעים על עצמם: בגדול הם יודעים ממה הם סובלים, ובגדול הם יודעים מה צריך לעשות. ובכל זאת, הם מגיעים רק עכשיו, אחרי 10 שנים, 20 שנים, 30 שנים של ידיעה! כדי סוף סוף לאסוף כוחות וכלים ליצירה ממשית של שינוי.

ככה זה, אצל כולנו, לתהליכים יש זמן הבשלה.

מי שנכנס כבר לתהליך מואץ של התפתחות, הולך ומקצר את זמני ההבשלה. כמו שאומרים: "עם האוכל בא התיאבון". התמודדות נכונה והיכולת ליצור שינויים נותנת המון כוח ורצון ליצירה של עוד שינויים. ככל שתהליך ההתפתחות צובר תאוצה, אנחנו מסוגלים להתמודד היטב עם עוד ועוד טראומות מהעבר ודפוסים מההווה. ככל שתהליך ההתפתחות צובר תאוצה אנחנו נעשים ערים לפוטנציאל האדיר שלנו כבעלי חירות: כבעלי חירות ליצור מציאות חדשה.

זמן ההבשלה: בעת הזאת, יותר ויותר אנשים מקבלים דחיפה פנימית לקחת אחריות על חייהם. לא להמתין עוד. לקצר את זמן ההבשלה, ולעשות מעשה.

כשעוד ועוד אנשים נכונים להיכנס לתהליכי מודעות ולתהליכי התפתחות, האנושות כולה מאיצה מהלך אל עבר העידן החדש. ביחד, דרך העבודה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו מקדמים מהלכי ענק. בשביל להגיע לעידן החדש, אנחנו נדרשים לפרום את העבר המוטעה. זה כמו בסריגה: אם יש טעות, חייבים לחזור אחורה, לפרום ולתקן.

רגע ההבשלה זה הרגע בו אני פוגשת אנשים. אנשים שבשלים לפגוש את עצמם ואת חייהם, בצורה אישית מאוד, ולקחת על זה אחריות, נמצאים ברגע  שטמון בו מהפך היסטורי. זהו רגע מרגש ביותר. הרגע שבו אנו בשלים להתמודדות שתוביל למהפך בחיינו.

"המרכז הרוחני" נועד לתת יד לכל מי שהגיע לרגע הזה.