איפיון של ילדי האינדיגו ואוכלוסיית האינדיגו בכלל

המונח "אינדיגו" ו"ילדי האינדיגו" מסתובב לו כבר זמן מה ברחבי התודעה הקולקטיבית.
במה בעצם מדובר ?

כמה מאתנו מהרהרים אם הם ילדי אינדיגו...ומחכים להסבר או לאישור חיצוני ?
כמה מהרהרים האם ילדינו הם ילדי אינדיגו ? ואם כן, אז מה בדיוק לעשות עם הגילוי המסעיר הזה ? נגיד שכן. אז מה זה אומר...?

מאז ומעולם היו אחדים שהצליחו להתחמק מהתודעה הקולקטיבית, ויצרו מתוך מצב תודעה "אחר". הם הפכו לאנשי רוח, ליוצרים, למיסטיקאים, לאנשי רפואה, למדענים פורצי דרך, למוסיקאים בלתי נשכחים. לעיתים רק שנים לאחר מותם הם זכו להבנה או להכרה. לעתים הם זכו לגינוי, אם במילה ואם להחרמה, או לסיכון ממשי של חייהם. חלקם הוצאו להורג. זו האמת. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים את זה ברמה שבה הגוף והנפש שלנו זוכרים לא למהר לזכור ולא למהר ליצור ולא למהר לבטא את כל מה שאתם יודעים...מחשש ש...אולי זה יתקבל לא טוב...

החידוש הגדול של תופעת האינדיגו היא שלא מדובר עוד ביחידי סגולה, אלא כמעט בדור שלם!
שכמובן, גם בתוכו, ישנם יחידי סגולה...
דור שלם יכול לשנות את מצב התודעה הקולקטיבית, וכשזה קורה, חלק מהמבוגרים (אלה שבשלים להמשך התפתחות) "נדבקים" גם הם בעירות החדשה ואז אנו מוצאים "אינדיגואים" בכל גיל ! חלק נולדו אינדיגו וחלק נהפכו אינדיגו בעקבות  השינוי בתודעה הקולקטיבית והנכונות לעבור שדרוג. זה מסביר את תופעת הסדנאות והפסטיבלים הרוחניים שאפשר למצוא בהם אנשים מכל גיל, ומכלול שלם של דפוסים ובעיות האופייניים לאינדיגו שקיימים כיום אצל אנשים מכל גיל. מדובר במבוגרים שלא בהכרח עסקו ברוחניות לפני עשורים אחדים, אבל הדור החדש נושא אתו לגיטימציה חדשה, שמשנה את כולנו.
לכן, יתכן מאוד שככל שהמאמר יתקדם, יותר ויותר תרגישו שבעצם אני מדברת אליכם.

דבר אופייני לתודעת האינדיגו זו תפיסת אחדות טבעית כלל אנושית שמעבר לאבחנות מעמדיות.
אלפי שנים האנושות שופכת דם ומדכאת קבוצות על בסיס האמונה ש"אלה" יותר טובים, יותר טהורים, יותר צודקים, יותר אלוהיים מ"אלה": גזעים שונים, דתות שונות, זרמים דתיים שונים, תרבויות שונות, גברים מנשים, אנשים בעלי נטיות ובחירות מיניות שונות ועוד.
חלק מתודעת האינדיגו המבורכת לוקחת כברור מאליו, שלכל הדתות יש אל אחד. לכל בני ובנות האדם. שכל אינדיווידואליות מתברכת על ידי היקום, במיוחד אם היא לא אלימה.
זה לכשלעצמו מדהים! שאמת כל כך פשוטה, נסתרה מהאנושות כמכלול זמן כה רב. אך יתכן שבזכות גל האינדיגו השוטף את כולנו, נביט מתישהו בתדהמה על כך שפעם יכלו קבוצות לרצוח זו את זו על בסיס של אמונה שונה ודרך חיים שונה.


נאמר על ילדי האינדיגו שהם "רגישים במיוחד", שהם "מרפאים", שהם "רוחניים", בעלי "יעוד ומסר", ו"מחויבות לתקון עולם". נאמר שיש בהם משהו אחר, שונה..

מזה אומר, בחברה בת זמננו להיות רגיש במיוחד ? מה זה אומר להיות רוחני ? מזה אומר להיות מרפא\ה ? מזה אומר להיות שונה ? לאיזה מן חיים זה מזמן אותך ?

האם באמת הייתם מוכנים לקחת עליכם את תיקון העולם ? זה יכול להיות כבד..
יש ילדים שמודאגים מאוד ממצב העולם.
האם אתם נכונים לעירות בה תזכרו מאיפה באתם, ואת הטעם של העולמות הלא פיסיים, את פוטנציאל הממשי שקיים בחיים לעומת מה שישנו כעת...איך אז תראה בעינכם האנושות, החיים הפרטים שלכם, האם זה יגרום לכם לחוויה של אחדות או אולי לתדהמה של אכזבה...
לשוק, לזרות, לאי הבנה...על כך שהעולם שונה ממה שהוא יכול להיות...על כך שאנשים לא חיים את האמת שלהם עצמם. ואולי לגעגוע...

האם הייתם באמת בוחרים להיות יותר רגישים ממה שאתם כבר ?
רגישות גבוהה היא ללא ספק המפתח למגע עם הקסם, עם הפלא של החיים. דרך רגישות גבוהה אפשר לצלול ליופי האינסופי של עולם הטבע. אולי אפילו לשמוע את המוסיקה של ניצן כשהוא נפתח להיות פרח. אפשר לשמוע את מנגינות הגוף, את מילותיו וסיפוריו (ובלי זה, אי אפשר למשל באמת לרפא) אפשר לחוש מבפנים את המורשת האדירה שהשאירו כאן תרבויות קדומות. עם רגישות גבוהה אפשר להתפעם מהדממה של ההרים, אפשר באמת לשוחח עם פיות ומלאכים ועוד, עוד עומקים של חיים.
רגישות היא הכלי הראשון לחוויה חיה ומשמעותית של כל רגע. זה הבסיס להתעוררות. לחיים.

מאידך, ילדה עם רגישות מאוד גבוהה שתראה שבני כיתתה משפילים ילד חלש, יתכן שליבה יקרע. היא בעלת רגישות של הלב, המכונה לעיתים חמלה.
עם רגישות גבוהה יתכן שתכנסו לסופר ופתאום תוצפו בזעם של הקופאית: אקדמאית רוסיה שהפכה באל כורחה לקופאית. לא בטוח שתדעו שהזעם שתקף אתכם הוא "שלה", ולא "שלכם".
אולי תעמדו בתור בדואר או בבנק ותתקפו בחרדה של מובטל שעומד בתור לפניכם.
לא בטוח שתדעו שזה ממנו.
בארץ הזאת לא צריך לצאת לסופר או לדואר כדי לחוות כאב, כעס, תסכול..הם מקיפים אותנו. בימות המלחמה לא הייתי צריכה לפתוח טלוויזיה כדי לקרוע תחת הזעקה של ההורים השכולים. היא נשמעה "באויר". כל אלו הן דוגמאות לחוויות היומיום של אנשים מאוד רגישים.

אז הייתם בוחרים להיות יותר רגישים ? עם כל הפלוסים והמינוסים של רגישות ?
בדרך כלל זו לא החלטה מודעת. מה שקורה, זה שאדם או ילד רגיש, כשהמציאות מתחילה להיות עבורו בלתי נסבלת, או שהוא מוותר כמידת האפשר על הרגישות שלו, או שהוא מתחיל לתפוס מרחק. הוא נמנע מללכת לסופר ולדואר, ונמנע מלהיות קרוב מדי לאנשים, או עובר לגור ב"קהילות רוחניות".
על מנת לשרוד הוא מתחיל לפתח שריון הגנה.

אם אנחנו אנשים רגישים במיוחד ועברנו תהליך כזה, אנו נתייחס למצב של פתיחות כאל מצב של פגיעות.
חלק מרכזי בעבודה עם האינדיגו, בכל גיל, זה ללמד אותם, אותנו, כיצד להמשיך לשמור ולהעמיק את הרגישות מבלי שהיא תיהפך לפגיעות. כלומר, להיות פתוחים: אל העולם, אל אנשים, אל החיים ובו זמנית מוגנים וחזקים.

ילדי האינדיגו חוזרים ואומרים "שכולנו יכולים":
שכולנו יכולים לבוא במגע עם אמת החיים הכוללת ומשמעות חיינו הפרטיים והאישיים, שכולנו יכולים לברוא את מציאות חיינו, שכולנו יכולים לדעת מה באמת עומד מאחורי הבחירות שלנו ולאן זה מוביל, שכולנו יכולים לדעת מה נמצא בנבכי הנפש שלנו והנפש של אחרים, שכולנו יכולים לדבר עם אלוהים. למעשה, ילדי האינדיגו לא ממש מבינים שיש משהו מיוחד ביכולות הטבעיות שלהם, והתמיהה על הייחודיות שלהם רק גורמת להם לתחושה של זרות ואי-מובנות.

עכשיו נשאלת השאלה: אותה יכולת רוחנית של ילדי האינדיגו, האם היא בהכרח גם יכולת ברמה אישיותית, רגשית ומעשית וכלי מספיק למימוש עצמי ?
בואו נרשה לעצמנו להיות מפוקחים. יש לי המון חברים שהשדה הרוחני נגיש להם בצורה יומיומית. הם עושים מדיטציות, הם מתפללים, חלקם זוכרים גלגולים, הם מבינים כתבים מקודשים...הם ללא ספק רוחניים. האם באופן אוטומטי אנשים רוחניים גם מגיעים להגשמה עצמית, למימוש ולמיצוי הידע הפנימי בעולמם המקצועי ? האם הם בהכרח מפתחים קריירות מספקות ? האם הם בהכרח חיים ברווחה כלכלית ? האם הם בהכרח מקימים משפחות מאושרות ?
האם הם בהכרח מובילים את החברה באופן מעשי (ולא רק דרך מדיטציה) קדימה ?

מתברר ש"יכולת רוחנית" לא מתרגמת את עצמה באוטומט להגשמה עצמית מעשית שיוצרת חיים של סיפוק, משמעות, רווחה וכו'. לפעמים אפילו נדמה שה"רוחניקים" פחות מגשימים את עצמם מה"לא רוחניקים". כאילו דווקא הנטייה הרוחנית שמה להם מקלות בין הרגליים..

אם לא די בזאת, בעיה קשה נוספת היא שלחלק מילדי האינדיגו יש גם נטייה לשאת מחלות "למען אחרים". מחלות של ממש: גם נפשיות, וגם פיסיות. זו מן התנדבות יתר לחלוק ולהציל, שמקורה גם בתחושת אחריות עצומה לשלום המשפחה, הקהילה והאנושות בכלל.

אין זה מאמר פסימי! באופן חד משמעי אני רואה בילדי האינדיגו ברכה עצומה לסובבים אותם ותקווה לאנושות. מה לעשות כדי להביא למימוש הפוטנציאל הנפלא הזה ?

על כך במאמר הבא :תהליכי ההסתגלות של האינדיגו ומחירם. ואיך לעבוד עם אינדיגו ?