|
תהליכי ההסתגלות של האינדיגו ומחירם. ואיך לעבוד עם אינדיגו ?
בהמשך למאמר א' על ילדי האינדיגו: איפיון של ילדי האינדיגו ואוכלוסיית האינדיגו בכלל
בעלי יכולות רוחניות זקוקים לסוג של אימון שמתאים לכל מה שהם מביאים אתם - גם כישרון מיוחד וגם קשיים מיוחדים, על מנת לחיות חיים בריאים ומאושרים בכדור הארץ, בגוף הזה, בגלגול הזה !
כדי לרפא אנשים רוחניים וילדים רוחניים צריך להבין את הפנימיות הייחודית לקהל זה וליצור תהליך של לימוד וריפוי תואם. עוד יותר טוב כמובן, זה רפואה וחינוך מניעתיים, שמטרתם לשנות דפוסים מוטעים עוד לפני שהם הופכים למחלות של ממש.
כבר בעודנו עוברים אנו אוספים אוצר שלם של רשמים על החיים הפיסיים שלתוכם אנחנו עומדים להיוולד: מה מקובל לחשוב ולעשות, מה יתקבל בברכה ומה בגנאי, מה הגבולות של אמא ואבא ומה הכללים לתקשורת ביניהם, עד כמה שדות החיים השונים פתוחים: הפיסי, האנרגטי, הרגשי, השכלי והרוחני.
כבר מהרחם אנחנו קולטים עד כמה אנחנו רצויים, מה מצפים מאתנו ועוד. כבר בעודנו עוברים או תינוקות חמודים, פתוחים ופגיעים מאוד אנחנו מסיקים מסקנות ובוחרים באסטרטגיות השרדותיות שונות.
הרבה פעמים המשמעות של הבחירות ההשרדותיות שלנו היא ויתור על ידע וכישרון ועל חלקי עצמיות שנדמה לנו (הרבה פעמים בצדק) שזה לא יהיה לטובתנו לחשוף אותם.
חלק מהסגירה וההצטמצמות אכן מתחילה בשלבים כה מוקדמים. חלק מהתחושה של ילדים שעדיף לא לבטא את כל מה שהם מבינים התקבלה בעקבות הערות ואיסורים מילוליים מפורשים. למשל: "תתחיל להתבגר, תפסיק לדמיין כל מיני דברים", את חלק מההצטממצמות אנו אוספים מחיבור לתודעה הקולקטיבית שאיתה אנחנו "מיישרים קו" ומאין סוף מחוות שמרמזות לנו על מה שמקובל ומה שלא.
אצל רבים מילדי האינדיגו, כשאנו נעים אל שורש בעיה כלשהי בחייהם, אנו מגיעים במהירה אל תחושה בסיסית ועמוקה שמלווה אותם מגיל צעיר שהם שונים. שונים ממשפחתם, שונים משאר הילדים, שונים משאר החברה האנושית.
שוני הוא לא בהכרח בעיה. גם מוצרט היה שונה מהאנשים סביבו. בכל זאת, ילדי אינדיגו רבים מפרשים את שונותם, על אף שהיא ביטוי של כישרון מיוחד, כבעיה שלהם. הם חוששים ש "משהו אצלי לא בסדר": למה כולם חוץ ממני מסתדרים כאן? אני זר/ה, אני לבד, אף אחד לא מבין אותי באמת.
במודע או שלא במודע הם יכולים לומר לעצמם: כדאי לי להסתיר את מה שאני באמת אם אני רוצה שיאהבו אותי, שיקבלו אותי, אם אני רוצה להיות אחד מכולם. עדיף שאני אלמד את עצמי להיות "אחד מהחברה".
כנשמות מפותחות במיוחד, בעלות אינטואיציה גבוהה וחזון, ילדי האינדיגו נוטים לקחת על עצמם את האחריות להוביל את האנושות קדימה אל עבר עתיד נכון וטוב יותר. מטבעם, כפי שאמרנו, הם מחוברים לאינטיליגנציה גבוהה שאכן יכולה לתרום המון לכל תחום ותחום אנושי: לארגון החברתי, למדע, לאומנות וכו'
שילוב של תחושת הזרות ואי ההתאמה יחד עם התחושה המולדת האופיינית לילדי האינדיגו ש"עלי להוביל, להראות דרך, לשרת, להיות במיטבי עבור רבים אחרים" וכו', יכול ליצור מצוקה של ממש. הרי אלו שתי מגמות הפוכות. בטיפול הקונפליקט הזה יעלה כתחושת כישלון רבתי עם אמירה של "אני לא עושה מה שהייתי אמורה לעשות, אני מאכזב/ת את עצמי ואת הבורא, אני לא ראוי/ה"
תחושת הזרות יכולה בקלות להתעצם במסגרות החינוכיות הרווחות, בהם ילדים אינטליגנטיים ויצירתיים במיוחד נתקלים בקשיים שונים: שעמום, אי מובנות ומערכת שלא מתאימה לספק את כל מה שילד אינדיגו זקוק לו באמת. שהייה כה ממושכת שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, במשך שנים במוסד שלא מבין לרוחו של ילד, גורמת אצל הילדים לחוסר שקט, לדכדוך, למרמור, לייאוש, אצל אחדים למרידה גלויה או נסתרת. בכל זאת, חשוב לדעת שישנם גם ילדי אינדיגו שכן מצליחים איכשהו, להתגבר על חוסר הסיפוק וחוסר ההתאמה הבסיסי ביניהם לבין המוסדות הקיימים, ולמרות הקושי להיות תלמידים מצטיינים ומנהיגים חברתיים.
חלק מהילדים שמתקשים להשתלב מתחילים לצערנו, בטעות, לקבל תרופות הרגעה כגון רטלין על בסיסי קבוע, כדי שלמערכת החינוכית ו/או להורים יהיה קל יותר להתמודד איתם. תופעה זו הפכה בארצות אחדות ל"פתרון" נגיש מדי. כלומר, זו גישה שמעידה על כישלון המערכת ולא על בעיתיות הילדים !
איך אנו נוטים להגיב כשילד אומר שמשעמם לו בבית ספר ? או שהמורה לא מבינה ? שהחומר הלימודי טיפשי ? שתרגילי החובה מעצבנים ?
במקום למהר להגיב לדברי הילדים, כדאי להקשיב היטב לתלונות שלהם, ואפילו להתייעץ איתם על הפתרון האפשרי.
איך זה שילדים ש"אין להם כוח" ולא ריכוז להכין את שעורי הבית, יושבים שעות בריכוז גבוה מול משחקי המחשב ?! אולי משחקי המחשב באמת ברמה יותר גבוהה ומעניינת...
אני פוגשת ילדים חכמים ונחמדים להתפעם, שלא מצליחים להשתלב בבית ספר, שסובלים שם, שלא מבינים למה זה טוב, שהמערכת בעצמה חושבת שהם "בעיתיים" וכו'
גם עבורי בית הספר היה בזבוז זמן ושעמום רבתי. למרות שנחשבתי לתלמידה מצטיינת מאוד, הזיכרונות המעטים הטובים שיש לי משנות השעמום הללו הם משיעורים יצירתיים כמו נגרות, מלאכת בית והתעמלות.
למזלי היו לי הורים שהבינו את מצבי ואפשרו לי מדי פעם ללכת איתם לעבודה במקום להשתעמם בבית הספר. אלו היו ימים מלאי לימוד וחוויה.
ילדים שלא טוב להם בבית ובבית הספר מסיקים מסקנות מרחיקות לכת על החיים, שהרי בית ספר עבורם הוא גוף מרכזי דרכו הם פוגשים את החברה. לא תמיד המסקנות נאספות במודע: למשל, שאין מקום בחיים לייחודיות שלהם, שזה לא ממש מעניין אף אחד, והדרך להצליח היא על ידי חיקוי של המודלים הקיימים. כמובן, הם יכולים להיות טובים מאוד בחיקוי המודלים הקיימים, רק שהדחקה שכזו נושאת מחירים כבדים של אושר אמיתי, של חיים אמיתיים, ולא פעם מסתיימת גם במחלות קשות:
כשמישהו בוחר לצמצם את אנרגיית החיים שלו או לחיות חיים "כמו אחרים" במקום "כמו עצמו" זה בהכרח יתבטא עם הזמן בקשיים נפשיים ופיסיים.
בעבודתי עם מבוגרים מדוכאים, ואנשים החולים במחלות שונות, שעל פניו הם סמל למצליחנות מבחינת הקריירה שלהם, לא פעם מתברר שמדובר באנשים שבנו את עצמם על פי מודלים של חיקוי מתוך אי אמונה שזו אופציה ממשית לבנות חיים אוטנטיים מאושרים.
באופן כללי אפשר לדבר על שני סוגים של הסתגלות: הסתגלות "בריאה", והסתגלות "ממיתה".
בזו הממיתה דנו כרגע. זו הסתגלות למערכת הקיימת: המשפחתית, הבית ספרית, החברתית וכו', תוך כדי נטישה של העצמיות על מכלול הבנותיה, רצונותיה, הכישרונות הייחודיים לה וכו'.
כפי שכבר אמרתי ילדי אינדיגו עלולים מתוך תסכול ואי הבנה, ומתוך זה שלעולם לא נחשפו למישהו או משהו שמתאים להם, לבחור בהסתגלות ובהישרדות ממיתה.
למזלנו יש גם "הסתגלות בריאה", שיכולה להחיות עולמות: את עולם ילדי האינדיגו ואת העולם הזה. זוהי הסתגלות שאינה מוותרת בשום אופן על העצמיות, שהיא הבסיס לחיים, לאושר ולבריאות, ומתוך חוכמת הלב ומיומנות אישית, רגשית ומקצועית יודעת לממש את עצמה בתוך המערכות הקיימות, ולרומם אותן בהדרגה. זהו אתגר אפשרי ויוצא מן הכלל שלשמו הרי הגיעו לכאן ילדי האינדיגו: שכלול הקיים.
לאיזה מן אנשי חינוך ואיזה מין מערכת חינוכית זקוקים ילדי האינדיגו ?
ככלל ראשון, הייתי אומרת שילדי אינדיגו זקוקים למחנכי אינדיגו שמבינים אותם.
כהורים וכמחנכים אנחנו יכולים לספק לילדינו מה שהדור הקודם התקשה לספק לנו. יש לי סיפורים מעודדים מאוד על מבוגרים שעברו תהליך של התפתחות ומיד חשו בשינוי שחל אצל הילדים שלהם. לא רק במערכת היחסים עם הילדים ! במצב הנפשי והפיסי של הילדים כפי שהוא מתבטא בכל דבר בחייהם!
עם כל הקושי העולה ממערכות החינוך (ועוד לא דיברתי על הצבא..), עלינו להודות שזה לא בהכרח קל להיות מורה או הורה של ילד אינדיגו, ולרוב ההגבלות והעוולות לא נעשות בכוונה רעה, אלא מתוך קושי ממשי של ההורים והמורים להבין "ילדים רוחניים" ולפנות מספיק משאבים לגידול כל כך אישי וסובלני כפי שהילדים זקוקים.
כשאני פוגשת ילד אינדיגו אני חשה באתגר ובמעמד מיוחד. אני חווה דרך הנוכחות המודעות שלהם באופן מועצם את עצמי. כאילו הם מציבים לנו מראת אמת מאתגרת: אי אפשר לרמות אותם, לא להסתיר מהם דבר, לא לפתור אותם בתשובות חלקיות. זהו מעמד של אמת.
באופן אישי, זה מעורר בי השראה של ממש:
אצל ילדי אינדיגו גישה נכונה תתקבל בהודיה אמתית ובהסכמה לשיתוף פעולה. ילדי אינדיגו חשים אינטואיטיבית כמה רחוק אפשר "ללכת אתך" בלדבר "על הכל". אם לא תגבילו את עצמכם הם ייקחו אתכם לשיחות פילוסופיות ורוחניות מדהימות בעומקן.
ילדי אינדיגו זקוקים למתן גבולות שלא על בסיס שרירותי. זה דורש המון דיוק, הקשבה פנימית ולקיחת אחריות ממקום אחר. גבולות שרירותיים יצרו מרד, תסכול וייאוש. גבולות על בסיס חוכמה ואהבה בונים אישיות משתפת פעולה. כוח לא יעבוד עם ילדי אינדיגו. גם אם בטווח הקצר זה יצור "שקט תעשייתי", מתישהו הזעם הפנימי על העוולה שכוחנות יוצרת תתפרץ.
חינוך רוחני: בעיני, חוסר בהלה מתכנים רוחניים זה הא'-ב' של עבודה עם ילדים ואנשים רוחניים.
מניעה הדחקה או זלזול בעולמות שמעניינים ילדים יוצרת חיץ בין הילדים והמבוגרים.
במקרה חמור יותר, זה גם גורם לבלבול ולחוסר הערכה עצמית של הילדים את עצמם.
ממילא, שליטה ומניעה שיטתית לא עובדים יותר בחינוך של הדור הצעיר. הם פשוט משיגים את הידע לבד (דרך האינטרנט למשל), ואז אין לנו כל בקרה: לאיזה ידע הם חשופים, האם הידע שאספו הוא אמין,
האם כוונותיו טובות וכו'. כלומר, שאם אנחנו כמבוגרים לא משגיחים ומכוונים, הילדים נותרים חשופים לניצול ולהטעיה.
ילדי האינדיגו מזמינים את כולנו לשינוי
בכל מובן שהוא יש להתייחס אליהם כאל ברכה מיוחדת, ולגייס הקשבה, פתיחות, נכונות לתהליכים חדשים וכמובן, שמחת חיים ואהבה.
|
